סימן שאלה

13 תגובות לפוסט ”יום שידורים מיוחד“

1. מאת אדר:
   רביעי, 16 ביולי 2008 בשעה 8:57

   גרמת לי לבכות קצת.

2. מאת שלום:
   חמישי, 17 ביולי 2008 בשעה 12:38

   כאב לב.

3. מאת אורן:
   שבת, 19 ביולי 2008 בשעה 10:41

   הפסדנו? הלוואי שרק כאלו יהיו ההפסדים שלנו.

   קצת קשה, למדוד מלחמה במונחים רציונליים. גם להיסטוריונים קשה, ולהם יש את היתרון של ההיסטוריה. ולנו, שנמצאים כאן, עוד יותר קשה. אבל אני בכל זאת רוצה לחשוב על הדברים האלו בפרופורציה, במדדים קשיחים, ולא לפי כישורי ייצור הדרמה של עורכי העיתונים בארץ.
   כי מה קרה כאן? נכשלנו. ניסינו לכפות על חיזבאללה הסדר שכופה עליו לסגת מדרום לבנון, ושמחזיר את החיילים שהרג, ונכשלנו. חזבאללה עדיין חי, עדיין מתחזק בדרום לבנון, ואת הגופות נאלצנו לקבל בתמורה לשחרור של רוצחים. נכשלנו, אבל לא הפסדנו. נכשלנו, כי הבנו שיש לכוח שלנו מגבלות, ושלא כל דבר אפשר להשיג באמצעותו. או להפך, שלא הפעלנו מספיק כוח. אני לא יודע. אבל לא הפסדנו דבר. כי מלכתחילה לא היה מה להפסיד.
   תוצאות מלחמה לא מודדים בתמונות שמחה רגעיות, או בכותרות בעיתון. כמו שהכותרות של מלחמת לבנון הראשונה היו די שמחות, עד שהבנו שלטווח הארוך היא גרמה לנזק, ככה לא ברור עדיין מה יהיו ההשלכות של המלחמה הזו. אולי שליליות, ואולי בלי השפעה. ואולי דווקא המלחמה הזו תגרום לשככה בקרבות בינינו לבין הלבנונים. גם את זה אני לא יודע. אבל, נו, מה שאני מנסה להגיד, הוא שאני לא עצוב היום.

4. מאת idit:
   ראשון, 20 ביולי 2008 בשעה 12:15

   מעניין. אולי השימוש במילה הפסד לא מדויק.
   נכון שלא היה מה להפסיד במונחים של שטח, אבל האירוע שפתח את המלחמה - החטיפה של החיילים - הסתיים בסוג של ניצחון, לפחות על הנייר, לצד השני. טכנית לא הושגו מטרות המלחמה (שחרור השבויים, סילוק חיזבאללה מדרום לבנון), בכירים בצבא ובממשלה התפטרו בעקבותיה, הוקמה ועדת חקירה, ובכלל אני קוראת לזה הפסד על סמך תחושות שיש לי ולאחרים כלפי מי שמנהיג את המדינה הזאת בעקבות המלחמה (וכאן אני לא מדברת על ההחלטה לשלם את המחיר בעסקה כי לדעתי היא הייתה מוצדקת, והחלטה דומה בעסקת שליט שתהיה ב”ה תהיה עוד יותר מוצדקת. אני מדברת יותר על דברים כמו מכירת המניות של חלוץ או ההחלטה לצאת למבצע הקרקעי האחרון). אני חושבת שאכזבה כזאת מאפיינת הפסד, ושזה לא קורה אחרי ניצחון. כמובן שאני לא זוכרת באופן אישי אף מלחמה שניצחנו בה אז אין לי למה להשוות.

5. מאת idit:
   ראשון, 20 ביולי 2008 בשעה 12:18

   אגב, אם עדיין יש כאן מישהו,
   ראיתם את זה?

6. מאת אורן:
   ראשון, 20 ביולי 2008 בשעה 6:08

   אכזבה יש, כמובן. למרות שאני לא מרגיש את הכעס כלפי ההנהגה שלנו, כמו שיש לך. אבל אולי זו בעיה אצלי. כמו באמרה של ברכט, שיש בתגובות לפוסט שנתת (וטוב שמזכירים לנו חלק מהעובדות מדי פעם) - אני לא אוהב לדבר על מגרעות באנשים אחרים, שאני לא בטוח שאין אצלי. אני לא יודע אם אני הייתי נותן את ההוראה לצאת למבצע הקרקעי האחרון, בכל הלחץ שהייתי נתון בו בסוף המלחמה, ועם כל הדיסאינפורמציה שהייתי מקבל, והדחיפות לקבל כל החלטה.

   בכל זאת, חבל שאין לנו מנהיגים שמוכשרים לכך.

7. מאת ירון:
   חמישי, 24 ביולי 2008 בשעה 1:52

   יער לופוחובה. מספר קילומטרים מחוץ לכפר הקטן טיקוצ’ין, צפון מזרח פולין. אנחנו עומדים, עטופים בדגלים, ליד קבר האחים הגדול. דממה. זה היה ביום רביעי לפני שבוע. אנו ניצבים, שותקים, מנסים לעכל את הרצח הנורא שארע שם. ובדיוק אז, ברגע המטלטל הזה, מודיע המדריך שהבנים שבו הביתה.

8. מאת יניב:
   ראשון, 10 באוגוסט 2008 בשעה 10:20

   חבל לי קצת על הבלוג הזה.
   הוא מנוסח בצורה מאוד יפה ואפילו מרשימה,
   אבל הוא מייצג ומשקף בדיוק את מה שהתקשורת מכתיבה…

   –
   הפסדנו במלחמה..
   כמו ההתכתבות הקטנה שלך פה עם אורן, נדמה שהבנת כמה דברים,
   התקשורת היא הגוף החזק ביותר במדינה כיום - וזה מצב אבסורדי.
   הגולם קם על היוצר, כלב השמירה של הדמוקרטיה מכתיב לדמוקרטיה מה מותר ומה אסור.

   –
   ברור שדו”ח וינוגרד כלל מאות עמודים,
   מובן מאליו שרובם וכמעט כולם מכילים ביקורת ולא אהדה,
   אבל שני אלה דברים טובים, המעידים על התרבות הארגונית המשתפרת של צה”ל, שבוחנת את מעשיה ולא הולכת עם האף למעלה.
   גם אם המלחמה הייתה “מצליחה”, האנשים הנדרשים לכך היו מפיקים לקחים רבים, טובים, וקשים מהמלחמה.
   אבל כמובן שהרבה יותר סקסי ומוכר לשווק “כישלון”, וזה גם אוטומטי כשהצד השני הינו מומחה לשיווק שמשווק “הצלחה”.
   –

   לעניות דעתי, המטרות שהוצבו למלחמה, היו אבודות מראש,
   זה לא אומר שהמלחמה הייתה לא מוצדקת,
   זה לא אומר שלא פגענו באויב קשות,
   זה לא אומר שאיבדנו את יכולת ההרתעה.

   –
   היינו צריכים להוכיח תגובה קשה כנגד חטיפת חיילים (קצת השתבשה בעקבות דרך החזרתם, ניחא), פגענו באויב בצורה שאסורה לפרסום, יכולות צה”ל הוכחו בצורה טובה מידי, עד כדי שגרמו להתחמשות ולמירוץ בעייתי, שבאמת ובתמים גורם לי לחשוב שאולי היינו צריכים לפשל קצת יותר כדי להרגיע את סוריה והחיזבאללה.
   –

   עידית - כישרון כתיבה מרהיב, באמת,
   אבל לדעתי חסרה פה טיפת עצמאות מחשבתית…

9. מאת idit:
   שני, 11 באוגוסט 2008 בשעה 6:59

   יכול להיות, ובאמת את העובדות שאני מכירה בנושא הזה קיבלתי מהתקשורת. אני מסתמכת עליהן, ועל תחושה אישית, ואולי גם על תחושה קולקטיבית, של כישלון. בהחלט יכול להיות שעובדות פחות מסוקרות סותרות את כל זה, והייתי שמחה מאוד לשמוע שהמלחמה הזו הייתה הצלחה גדולה יותר ממה שמקובל לחשוב. אגב- לא התכוונתי לומר שהיא לא הייתה מוצדקת.

10. מאת לא:
    שני, 11 באוגוסט 2008 בשעה 8:49

    יניב,
    איך “לעניות דעתי, המטרות שהוצבו למלחמה, היו אבודות מראש” משתלבת עם שאר התגובה שלך, לא ברור לי.

11. מאת idit:
    רביעי, 13 באוגוסט 2008 בשעה 11:36

    אמ, יש בזה משהו

12. מאת יניב:
    ראשון, 24 באוגוסט 2008 בשעה 6:14

    שלוש תגובות, לפי הסדר.
    תקשורת ועובדות, אלה שני דברים שלא הולכים יד ביד, זה לא משהו שאני ממציא וזה משהו שכל איש תקשורת, אינסייד - אנשי תקשורת, או אאוטסייד - אקדמאיים, יגידו לך בלי להסס.
    הבעיה היא, שבדיוק כמו שציינת, עידית, התחושה האישית שלך, והתחושה הקולקטיבית שלך הן של כישלון, כשאת בטוחה שהכישלון והתחושות, מתבססים על עובדות. וזה לא המקרה.
    מכאן בדיוק אני מגיע לתגובה של “לא”. כל התגובה שלי באה כנגד חוסר העצמאות המחשבתית של צרכני המדיה.
    גם אני הייתי כזה, כך זה לא ממקום של התנסות, פשוט למידה שביצעתי ואני מנסה להעביר הלאה.
    המשפט על המטרות של המלחמה, היה ביקורת קטנה על ההיסחפות של מנהיגי (האמנם) המדינה, ודרך העבודה שלהם אל מול הציבור, שהיא לפחות 99% תקשורתית.

    אגב, בעניין זה, סתם כי אין לי למי להגיד את זה (וניסיתי להגיד למי שצריך), מה שמנהיג אמיתי צריך לעשות בעידן התקשורתי, זה שיחה על בסיס שבועי עם האומה אותה הוא מנהיג, באמצעות ערוץ הכנסת (היחיד שלא יצנזר ויחתוך כאוות רייטינגו ופרסומותיו), וכך הוא יוכל לשמור על קשר בלתי-אמצעי עם הציבור, ללא צורך בספינים.
    אתם יודעים מה, הייתי ממליץ שלכל שר תהיה פינה כזו.

13. מאת יניב:
    ראשון, 24 באוגוסט 2008 בשעה 6:18

    אגב,
    רק לחיזוק המצב,
    ההתייחסות הנוראית, המשפילה והמבזה של העיתונות הישראלית אל הספורטאים הישראלים.
    הייתי גוזר לחלקם את תעודת העיתונאי.

    “סיכום האולימפיאדה”

    ידיעות אחרונות,

    תמונה של אריק זאבי,

    כיתוב:
    “אריק זאבי. בכה כמו ילד”.

    ממש עיתונאות במיטבה. “מזל” שיש את שחר צוברי להציל את כבוד העם.

לכתוב תגובה

שם

דואל (אף אחד לא יראה את זה)

אתר