סימן שאלה

2006. בלי סיכומים בבקשה.

http://www.catsthatlooklikehitler.com

גם אני רוצה לכתוב על השלג בירושלים. השלג בירושלים מוציא מהכותבים את הצד הלירי שלהם. גם אני רוצה למצוא את הצד הלירי שלי.

גם אני רוצה להתבונן בשלג מבעד לחלון בדירה הירושלמית האותנטית שלי במושבה הגרמנית, או בנחלאות, לגשת למחשב עם כוס תה צמחים ביד, ולכתוב “העיר כוסתה במעטה לבן והכל נקי וטהור”.

או להיות אמא לילדים ירושלמים אותנטיים, שדורכת על שאריות השלג בזמן הקניות לשבת בשוק מחנה יהודה. או להיות תלמידה שמחכה לשמוע אם יבטלו את הלימודים בגלל השלג. או סטודנטית באוניברסיטה העברית, וללכת למסיבות הסטודנטים של אמצע השבוע בירושלים, וכשיוצאים מהמועדון להרגיש את הקור הירושלמי הצלול והמזוקק הזה, לא כמו הקור הרטוב והמלוכלך שכאן.

או להיות ירושלמית לשעבר, ושמדי פעם יתפלק לי איזה מ-א-תיים, ולהתגעגע לשלג, לימים שבהם למדתי בבית הספר וחיכיתי לשמוע אם יבטלו את הלימודים בגלל השלג, והיינו יוצאים לגן סאקר ומשחקים בשלג, זורקים אחד על השני כדורי שלג ובונים אנשי שלג (יש שם מספיק שלג כדי לבנות איש שלג?). לגשת למחשב ולכתוב איך לפני עשרים שנה העיר כוסתה במעטה לבן, ואיך בילדותי קמתי בבוקר והתבוננתי בשלג מבעד לחלון בבית הוריי הירושלמי האותנטי, והכל נראה לי נקי וטהור.

מישהו מעוניין בפוסט על ברד?

אתמול קניתי מייק-אפ חדש והוא התפוצץ לי בתוך התיק. כאב לי הגרון, כאב לי הגב, כשניסיתי לדבר נשמעתי כמו ניסיון התנעה של רכב מקולקל. פחדתי פחד מוות מלהיות חולה ולבד. ולא רציתי לשכב על הספה בבית הוריי.

 ישבתי במשרד, ניסיתי להחליף תנוחות על הכיסא כדי להקל על כאב הגב. לא עזר. לקחתי סטרפסילס. לא עזר. תהיתי אם מותר לי לבקש סימפטיה מקוראיי הוירטואליים, או שמא תפקידי רק לבדר אותם ואם אנסה למתוח את החבל לא יהיו לי קוראים כלל.

ניסיתי לנחש כמה אנשים קראו את הבלוג עד היום על מנת לחשב את כמות הסימפטיה הוירטואלית שאני יכולה לקוות לה (לא התקנתי מונה כניסות כי אני חוששת שרוב הכניסות לאתר הן שלי עצמי, ולא רציתי לראות את הספרה מתחלפת בכל פעם שאני נכנסת לתקן שגיאה או לבדוק תגובות). בדקתי כמה אנשים כתבו לי טוקבקים מאז שפתחתי את הבלוג.

חזרתי הביתה. התחלתי למלא לעצמי אמבטיה אבל המים החמים נגמרו באמצע. צחצחתי שיניים וירד לי דם מהחניכיים. הקיפוד טייל על השיש במטבח והפיל בקבוק שמן זית כתית מעולה, שהתנפץ על הרצפה לרסיסים קטנטנים של זכוכית שמנונית.

עשרים ושבעה אנשים טיקבקו. הכפלתי בחמש, והנחתי שזה מספר האנשים שצפו בבלוג. זה לא רע - הפעם האחרונה שדיברתי בפני יותר ממאה איש היתה במסיבת הסיום של היסודי, ואז זה היה טקסט שנכתב מראש בידי המחנכת.

בדקתי את סטטיסטיקת התגובות: בגדול, הפוסטים שקיבלו את מספר התגובות הגבוה ביותר היו אלה שנתתי להם כותרת (חוץ מיוצא מן הכלל אחד, שקיבל הפניה בוולווט ובוובסטר ולכן זכה לקהל גדול מהרגיל).

למה זה? אם מישהו גולש לו באתר עדכוני בלוגים ורואה את הכותרת “חג המולד והדצים” או “ירון שולתתתת”, זה ייראה לו בהכרח כמו משהו מעניין? אני חשבתי שהכותרות האלו דווקא ירתיעו אנשים. אולי אם אין כותרת אז בפנים כתוב על משהו מעניין אפילו יותר מהדצים?

זה הדבר היחיד שיש לי כוח להסתכל עליו היום:  

http://www.celebrityplasticpics.com/

ועוד תמונה באותו סגנון:

שכחתי לכתוב על זה אתמול:

ביום שישי האחרון התארחה שולמית אלוני בארץ נהדרת (במערכון הבלוגים הידוע יותר בכינויו זה עם רועייייייייי). לפי הספירה שלי, זו כבר הפעם השלישית שהם מארחים פוליטיקאי מהשמאל, אחרי שמעון פרס בפרק סיום העונה השניה, ואחמד טיבי אצל אומלטה.

(נכון, נכון, אלוני כבר לא בכנסת, אבל היא לא ממש פרשה מהחיים הפוליטיים, ובעיני הקהל היא נתפסת כפוליטיקאית יותר מכל דבר אחר)

אני זוכרת רק אחד מהימין - מיכאל איתן, שהגיע לאולפן לצורך הראנינג גאג הלא מצחיקה “לצאת לצאת לצאת”.

לעומת איתן שמטרת בואו היתה פיור נונסנס, שלושת האחרים באו לייצג משהו ערכי: אחמד טיבי שיקף דרך הדיאלוג עם אומלטה את היחס לערבים, שולמית אלוני באה לדבר (גם אם באופן עקיף) על בורות הנוער ועל הקו הירוק, ושמעון פרס בכלל קיבל באופן תמוה במה להפצת חזונו. קודם הוא שילם את חובותיו בבדיחה המתוסרטת המתבקשת ”היי, תראו אותי, אני בן מאתיים ושמונה” ומשם  שייט לנאום על עתיד האומה ועל כמה חשוב לעשות שלום.

הגרסה הקצרה:

ארץ נהדרת לא צריכים להיות חברים של פוליטיקאים. לא מהימין ולא מהשמאל.

הגרסה הארוכה:

אני אמנם שמאלנית* מבולבלת ולעתים מיואשת ועם נטייה למרכז, אבל בכל זאת יותר שמאלנית מימנית. אז אני לא באה מכיוון ימין לדרוש ייצוג שווה למחנה שלי. ולמרות שהאנשים שקיבלו במה בתכנית שייכים פחות או יותר למחנה שלי, הייתי מעדיפה שלא תינתן להם הבמה הזו.

אני בטוחה שיש הרבה פוליטיקאים מכל המחנות שמוכנים היו להתייצב בתכנית, אם כדי להעביר מסר ואם סתם כדי להיראות גזעיים. אבל לרוב לא נותנים להם, ובצדק. אסור לתכנית סאטירה להציג פוליטיקאים מנקודת מבט לא ביקורתית. ואולי ארץ נהדרת היא לא רק סאטירה - היא יכולה להיות גם פארודיה או פארסה, אבל באף אחד מהז’אנרים אין מקום לפוליטיקאים לייצג את עצמם.

לעומת זאת, לשולמית אלוני הם פנו (לפי הכתבה שבקישור). כדי שתייצג את המבוגר התרבותי והנאור מול הבנות המפגרות שלא יודעות מה זה הקו הירוק ולא מכירות את ההיסטוריה. אבל למה דווקא היא?

אם בארץ נהדרת רוצים לומר שמשנתה של שלומית אלוני ראויה ומוצדקת - זה לגיטימי. הם לא צריכים להיות ניטראליים. מותר להם להחזיק בנקודת השקפה ולייצג אותה על המסך. מכיוון שהשלטון בארץ נוטה בדרך כלל ימינה, טבעי שהסאטירה תתקוף את ההנהגה משמאל. וגם - הימין הוא לרוב שמרני, ושמרנות היא מסוכנת לסאטירה. ושלום זה רעיון טוב, והשכלה וזכויות אזרח גמכן.

אז נקודת השקפה שמתיישרת עם דעותיה של אלוני היא לא הבעיה. הבעיה היא שצריכים להעביר לנו רק את זה - נקודת ההשקפה. לא פוליטיקאים שמייצגים אותה. אז למה  להביא את האישה עצמה ולתפור לה פרזנטציה?

 כשאני רואה את הפוליטיקאים האלו  בטלוויזיה אני רואה לא רק את האידיאולוגיה שלהם. טיבי הוא לא רק “נציג המגזר”, אלוני אינה רק “מחנכת”, פרס הוא לא רק “בעל חזון”. בנוסף לתארים האלה, הם מעוררים אנטגוניזם כבני אדם. אם זה כפרובוקטורים או כרודפי סטטוס, או כמי שאישיותם עומדת לעתים קרובות בדרך לקידום מטרותיהם. לכן כשהם מופיעים בתכנית בקונוטציה חיובית קשה להתייחס אליהם רק כייצוג חי של רעיונות. הם בני אדם פרטיים, הם פוליטיקאים, הם משתמשים בפלטפורמה שנתפרה להם למטרות קידום עצמי.

נוכחותם לא קידמה את תוכן המערכונים: למערכון עם אומלטה אפשר היה להביא נציג של המגזר הערבי מתחום אחר - סופר, שחקן, ספורטאי, עיתונאי, שדרן. למערכון הבלוגים אפשר היה להביא היסטוריון או אשת אקדמיה שאין להם עבר פוליטי שכולל פרובוקציות ומאבקים פנימיים מלוכלכים. על פרס אפשר היה פשוט לוותר וזהו. אלי פיניש עושה אותו מספיק טוב.

אם הכותבים רוצים להאיר את השמאל באור חיובי הם צריכים לעשות זאת באמצעות התוכן ולא באמצעות הפניית תאורה מחמיאה לאייקונים של המחנה. השיטה הזו סתם תעורר התנגדות - גם בקרב ימניים שרואים את המניפולציה השקופה שבמתן במה בלעדית לפוליטיקאים מהשמאל. 

ושורה תחתונה - ראו הגרסה הקצרה.

*יש היום נטייה בקרב אנשים שעשו תואר במדעי הרוח/החברה לומר שמאלי במקום שמאלני, ובצדק. אבל אני כבר רגילה למילה הישנה.

(עדכון: בעקבות התגובה של יונית חיפשתי מקומות שבהם משתמשים ב”שמאלי” ולא “שמאלני”, ואין כל כך. אז הרעיון קיים, זה כן, אבל נטייה לא ממש יצאה ממנו. יותר גחמה כושלת. סגרנו על שמאלני)

או, שלום. צהריים טובים.

נו, סיימתם את הקניות? גרפתם את השלג מהחניה? המתנות כבר ארוזות ומונחות בצד האשוח?

קצת מביך כיהודיה להתלהב מחג המולד.

אבל הוא כל כך מגניב.

 למה לנו אין חג שבו עוקרים עץ מהאדמה ושמים אותו במרכז הסלון? אמנם זה רע מבחינה אקולוגית, אבל זה אקסטרימי ומקורי. מה אנחנו המצאנו, מתקן לשמונה נרות? סביבון סובסובסוב? זה בכלל לא מדגדג את רמת המגניבות של לשים עץ בסלון ולקשט אותו בנצנצים. נכון שלזכותנו נזקפת אכילת גושי בצק מטוגנים כחלק מרוח החג. אבל לזכותם נזקפת שתיית קוקטייל אלכוהולי כחלק מרוח החג.

עלינו רובץ תמיד עול ההיסטוריה והמורשת. מי בא לשמח את הילדים במיתולוגיית החגים שלנו? האושפיזין בסוכה? אליהו הנביא בליל הסדר? דמויות תנ”כיות מטילות מורא, איפה הן ואיפה הדוד בחליפה האדומה שאפשר לשבת על ברכיו ולהוריד לו פקודות בקניון. איפה הגמדים של סנטה? האיסטר-באני? לא אצלנו. מדוע שיהיה לנו חג עם שפנפן חמוד באמת, אנחנו בתקופה המקבילה יושבים ומחכים לזקן שיעשה לנו טובה ויואיל לשתות מהיין שמזגנו לו, ואולי גם יפנק אותנו באיזו נבואת זעם, שכן נבואות אופטימיות הן סימן בדוק לשקרנים ועובדי אלילים.

לא ביליתי מעולם כריסמס כהלכתו בניכר. אני בטוחה שזו תקופה מעיקה לרוב האנשים, שהקניות לקראת החג מלחיצות ומונעות מהתחשבנויות ומשיקולים של “לא נעים”. שהמפגשים המשפחתיים אינם מהנים, שצריך להלעיט את עצמך בכמה ליטרים של אג-נוג כדי לסבול את השירה בציבור מסביב לעץ. שאף אחד לא רוצה להתחפש לסנטה, שהילדים כמעט אף פעם לא מקבלים את המתנות שביקשו, שהאסתטיקה הקיטשית של הקישוטים והמלאכים ותחפושות סנטה והגמדים דוקרת בעיניים. שאם משתמשים בעץ פלסטיק זה מכוער, ואם משתמשים בעץ אמיתי אז צריך לנקות מחטי אשוח מהשטיח במשך חודשים לאחר מכן. שזו תקופה של בדידות איומה.

אבל אני לא חוויתי את כל הדברים הללו. מכיוון שזה לא החג שלי, זה תמיד יראה לי קדוש ובלתי מושג.

בפרק חג המולד של חשיפה לצפון כולם היו מבואסים מהעניין חוץ מפליישמן, שמנסה להפיץ כריסמס ספיריט בעיניים נוצצות. תסביך של יהודים?

***

לפני כמה שנים הדצים עשו את השאלון המורחב אצל יאיר לפיד. את השאלה “מה היית משנה בגוף שלך?” הוא שינה לכבודם, ושאל כל אחד מהם מה היה משנה בגוף של בן הזוג.

אורנה אמרה שהיא לא היתה משנה שום דבר במשה. משה אמר שהוא היה רוצה להחזיר לאורנה את החזה של לפני הלידה.

הקהל השתנק, אורנה ניסתה לצחוק ולעבור הלאה. יאיר לפיד הפגיז בשרשרת בדיחות “וואי וואי וואי איך תכסח אותך האישה אח שלי”: משפטים בסגנון “הלילה אתה ישן אצלי על הספה”, “אני לא מרחם עליך ברגע שתסתיים התכנית” וכיו”ב.

אריאנה מלמד כתבה על זה בעיתון, ונזפה במשה דץ על כך שהוא חושב שאישה צריכה להיראות כמו ברבי.

חיפשתי אזכורים לעניין בגוגל, אבל מצאתי רק דיווחים מרוחקים ממקור שלישי.

ובהמשך למשחק המדליק שלי משבוע שעבר: אני חושבת ש”אנשי הגשם” הוא שיר יפהפה.

משחק נהדר לאוטיסטים ולבלוגרים.

טוב, הוא לא ממש משחק כמו שהוא רפלקסיה, אבל משחק זה תיאור יותר אטרקטיבי מרפלקסיה.

קוראים לו “שיר אהוב - אמן שנוא” (או “שיר אהוב - אמן פחות”. לא החלטתי עדיין). אני משחקת אותו באוטו.

אין לי דיבורית באוטו, ובכביש המהיר קצת מסוכן לשחק עם התחנות ברדיו, אז לפעמים אין לי אופציות אחרות ואני נאלצת להקשיב לזמרים שאני שונאת.

ואלה שלבי המשחק:

1. חושבים על מוזיקאי/ית (זמר/ת, להקה, פזמונאי/ת) ששונאים במיוחד.

(הלוכסנים מעייפים אותי ולכן מעתה אכתוב בלשון זכר בלבד ואקרא לעצמי קורבן מחשבתי של החברה הפטריאכלית)

רצוי לשנוא לא רק את סוג המוזיקה שאותו מוזיקאי מייצר, אלא גם את התדמית שלו ואת מה שהוא מייצג בעולם.

2. מנסים למצוא שיר של אותו מוזיקאי, שהייתם מסוגלים לשמוע ברדיו ולא להעביר תחנה.

(דוגמא: אף פעם לא ממש נפלתי מאואזיס, אבל לפני כמה חודשים הם הוציאו שיר חדש  שדי מצא חן בעיניי)

3. מנסים להתרגל לרעיון שאתם מחבבים את השיר הזה.

4. אומרים בקול רם: אני מחבב את שיר X של אמן Y.

(דוגמא: אני מחבבת את “איינט נו אד’ר מן” של כריסטינה אגילרה).

 למתקדמים: אומרים בקול רם: אני אוהב את שיר X  של אמן Y.

5. אומרים לעצמכם: איך יכול להיות שאני אוהב את זה? אני, שעמדתי ראשון בתור לקנות כרטיסים לבלונד רדהד בבארבי, ושני בתור לטוויילייט סינגרז, אוהב לשמוע את סלין דיון? מה קורה פה?

(השלב הזה יעיל בעיקר למי שמגדיר את עצמו על פי העדפותיו כצרכן תרבות. בדר”כ בנים)

6. חושבים מה עוד עושה אדם שנהנה לשמוע את המוזיקאי השנוא עליכם - מה הוא קורא, לאן הוא יוצא, עם מי הוא מתרועע.

7. חושבים מה מכל אלה הייתם גם אתם יכולים לעשות.

8. תוהים עד כמה הדימוי התרבותי שיצרתם לעצמכם הוא שרירותי ושברירי.

9. תוהים עד כמה מבנה האישיות שלכם הוא שרירותי ושברירי, וכיצד ביקום מקביל יכולתם ללבוש בגדי מועדונים, לנגן בבריטון, לגדל חמוסים או לראות דודו טופז.

10. מוצאים משהו מנחם במחשבה הזו, מפני שעם הגמשת הגבולות שלכם, אופציות חדשות נפתחות בפניכם בכל תחומי החיים.

טוב, אז היה לי איזה ריב בעולם האמיתי וניסיתי להתעלות ולהיתלות בריב המפורסם של הבלוגוספירה שכולם מדברים עליו, למרות שלא היה לי ממש משהו משמעותי לתרום לדיון. מאז כל העולם ואחותו כבר התייחסו לריב הזה ובא לי להקיא מעצמי. מכיוון שהחלטתי לא למחוק פוסטים, אני אתייחס לפוסט הזה כ”ערוך מחדש”, ואדביק את הדבר הכי חכם שמצאתי בינתיים ומתייחס לאותו ריב: אייל גרוס מגיב בוולווט.

עד מתי? עד מתי אחוז כה ניכר של הכתיבה בבלוגים יעסוק בבחישה בבלוגים ובריבים בין בלוגיסטים ובבלוגספירה עצמה? כשאבי לן כתב על התעלמות פרס סוקולוב מהאינטרנט זו היתה נקודה מעניינת, אני לא יודע למה זה כל כך הרגיז את החברים ממאבד תמלילים ואחרים. ונגיד שכן, מדוע לכתוב בכזו שטנה? כמישהו מפנה לבלוגים מעניינים או כותב על טרנדים מעניינים בהם זה מעניין לקרוא. אבל כשחצי מהבלוגספירה הופכת להיות התכתבות פנימית בינה לבין עצמה אז אל תתפלאו שאין מספיק קהל לבלוגים בישראל. זה ממש The scene that celebrates itself. טוב, אולי לפחות זה מגדיל כניסות לצדדים הניצים?

אני מבואסת מעצמי שהפנמתי את השם הזה, הוט. התעקשתי והמשכתי לקרוא להם “הכבלים” איזו תקופה גם אחרי המיתוג המחודש, אבל המוח שלי חלש ורופס ונשטף בקלות.

 לפני שהפכו להוט, היה לי ממיר שכתוב עליו “תבל”. שזה שם יפה, אבל כנראה לא טוב למיתוג. יש בו שתי הברות שזה כבר הרבה יותר מדי, והוא שייך לשפה מתה. אז מחליפים אותו באנגלית פרובנציאלית, אנגלית של תיירים. אותו דבר אצל יס. מזל שיש רק את הוט ו-יס, כי אם תנאי השוק היו מאפשרים, הרחובות היו מוצפים בשלטי חוצות של ספקי התוכן BIG, GOOD, FUN, ו- HAPPY. ממש כמו באמריקה!

(בעצם HAPPY זה שתי הברות, אז זו קצת לקיחת סיכון)

בקיצור, עכשיו יש את ילדי הוט. בין התכניות יש תשדירי קידום לפסטיגל, ובתשדירים אומרים שילדי הוט יכולים היו להיבחן כדי להופיע בפסטיגל, או לראות קטעים בלעדיים מהפסטיגל בטלוויזיה. באופן כללי קיים קשר אמיץ ומחוייב בין הפסטיגל לילדי הוט.

מה הופך אותם לילדי הוט? לפי מה שהבנתי (ואשמח לשמוע תיקונים אם אני טועה ועושה לעצמי פדיחות), זו העובדה שההורים שלהם התחברו לכבלים, ושילמו על ממיר של הוט. כלומר, אילו היו לי ילדים, הם היו ילדי הוט.

אבל איך מחליטים על סמך איזה מוצר בבית ייקראו הילדים? למה שלא יקראו להם, נגיד,  ילדי סוני, על שם מכשיר הטלוויזיה?

או אולי על שם המוצר האחרון שנרכש בבית? למשל, אם ההורים קנו לאחרונה מקרר, אז הילדים הם ילדי תדיראן. מכונת כביסה - ילדי בוש, או קריסטל, או אלקטרה. מכונית - ילדי פז’ו, או רנו, או טויוטה או יונדאי. ובמשפחות פחות עשירות - ילדי סובארו סטיישן. קניתם להם חולצה חדשה? ילדי זארה. לקחתם אותם לאכול בחוץ? ילדי בורגר קינג. העממיים יותר מוכרים בשם ילדי פלאפל הצומת. אמא התעברה כי לאבא נקרע הקונדום? ילדי דורקס.

אני לא רוצה להיות בכיינית ולשים פה קישור למילים של “ילדי הירח” בשירונט, ולשאול מה קרה לילדי הפרחים ולשלום לאהבה. אולי יש בזה היגיון בעצם. כי לפי מה אנחנו מוגדרים? אורח החיים שלנו, המקום שממנו באנו. אם אתה חוזר לבד הביתה ומחמם צהריים במיקרו אתה ילד מפתח. אם אתה גר לבד בקיבוץ אתה ילד חוץ. ולהבדיל, אם אתה ניצול שואה והועברת לישראל דרך איראן ודבורה עומר כתבה עליך ספר, אתה מילדי טהרן. אולי היום מה שרואים בטלוויזיה הוא יסוד משמעותי לא פחות של הגדרה עצמית. 

(בעקבות ההצלחה המסחררת של הפוסט הראשון  במדור המתגבש, הנה עוד אחד)

(שוב, אני נערת מיינסטרים ולכן זה לא קשה, ושוב השתדלתי לשמור על המשקל המקורי כך שניתן ורצוי יהיה לשיר את זה)

(ושוב כנראה שאעשה תיקונים בלייב אז תסלחו לי כן?)

(תיקונים בלייב- שיפצתי את הפזמון וכעת הוא נאמן יותר למקור. קדימה!)

תמיד זה יום שבת כשאני קמה

ותמיד יושב עליי אותו משקל

ברדיו מנגנים שוב את הפלייליסט

מי זה האיתי הזה בכלל

והחוץ נכנס לי פנימה

השמאלה  לימינה

אני כותבת אלייך

 לא יגיע אלייך

רציתי לספר לך, עלייך

וזאת לא את

זה טוב לשמוע שבחג תהיי פה

באמת נשמע שטוב אצלך מאוד

ונחמד גם שכולם יודעים שרע לי

ואצלי הכל פחות מטוב מאוד

כי החוץ שלי בפנים

והשמאל  זז לימין

וכותבת אלייך

כי אני בלעדייך

רציתי לספר לך, עלייך

וזאת לא את

את יודעת

אולי שמעת

אז אולי מחר אקום ליום ראשון כבר

ואולי ירד ממני המשקל

אבל ברדיו מנגנים שוב את הפלייליסט

מי זה האיתי הזה בכלל

והחוץ נכנס לי פנימה

השמאלה בימינה

כותבת אלייך

לא יגיע אלייך

רציתי לספר לך, עלייך

וזאת לא את

כדי לגעת

בך כמעט

את יודעת

אולי שמעת