בערב נאום הנבצרות הזמנית של קצב, הלכתי לבקר את סבתא שלי.
כל מה שהיה לסבתא שלי, וכל מה שסבתא שלי בנתה, התפורר. היום כבר אין לה הורים, ואין לה אחים יותר, ואין לה בעל, ואין לה חברים, והילדים שלה מבוגרים וגרים רחוק ורואים אותה פעם בשבועיים, והנכדים והנינים גם.
לאף אחד אין כוח לסבתא שלי. כשהיא מגיעה יש נוהל סבתא: לא ליצור קשר עין, שלא נישאב לשיחה. לשאלותיה הטורדניות יש להשיב בתשובות קצרות ככל האפשר. כן ולא, או הכל בסדר. איך בלימודים? בסדר. איך בעבודה? בסדר. איך המשפחה? בסדר.
פעם סבתא שלי היתה מעסיקה את עצמה. היתה מסתובבת, עושה קניות בסופר, מבשלת. היום אין לה כוח. היא מזמינה משלוחים מהסופר ואוכלת בעיקר קוטג’. פעם היא היתה מכינה קניידלעך לליל הסדר. היום היא מביאה קניידלעך מוכנים שקנתה בחנות ליד הבית שלה, ושואלת איך הם, בציפייה, ועונים לה בפנים חמוצות שהם בסדר, רק בסדר.
אני מבקשת מסבתא שלי להדליק טלוויזיה לראות את הנאום של קצב. אצל סבתא שלי רואים טלוויזיה בפול ווליום, כי היא לא שומעת טוב והרופא אמר לה שחבל לה להתחיל להתעסק עם מכשיר שמיעה. כשהיא שואלת שאלה, אני עונה לה בצעקות, אבל מנסה לשמור על טון רגוע, שלא תרגיש שאני צועקת בשבילה, שתחשוב שהכל רגיל. וכמו כל דבר שקשור בסבתא שלי, זה מתיש.
סבתא שלי ואני יושבות המומות מול תצוגת התכלית של קצב. סבתא שלי משתכנעת קצת. היא אומרת: אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא, נראה שהוא כל כך מאמין במה שהוא אומר. אולי באמת מנסים להפליל אותו. והוא אומר שהבחורות האלה, שהן התלוננו בגלל שהוא פיטר אותן. ואני אומרת: ספתא, יש לי כל כך הרבה בוסים לשעבר שהייתי רוצה להתנקם בהם, אבל אני לא אלך למשטרה ואשקר שהם אנסו אותי. זה לא עובד ככה. מי שמתלוננת, אחר כך חוקרים אותה ובודקים אותה בפוליגרף והיא צריכה להעיד במשפט, זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי להכניס את עצמך מרצונך לדבר כזה ולשקר.
קצב אומר שלמרות שחיפשו אותו, לא מצאו שום הוכחות, “בעזרת השם”. מוקדם יותר הראו ריאיון ישן מתחילת הכהונה שלו, בערוץ המקומי, ובו שאלו אותו על הטרדות מיניות. והוא אמר שחיפשו אותו אבל לא מצאו שום הוכחות, “תודה לאל”. את רואה ספתא? אם אני, נגיד, אני נוהגת במהירות 50 קמ”ש ועוברת ליד ניידת משטרה, אני לא אומרת “תודה לאל שלא נתנו לי דו”ח על מהירות”. כי לאל אין קשר לזה. אם אין מה למצוא אז אין מה למצוא. לא צריך את אלוהים שיעזור לך להעלים ראיות.
(איך כל מי שמואשם בעבירות מין, פתאום הצד הפיזי שלו מקבל דגש והופך למרתיע. אף פעם לא הקדשתי תשומת לב למראה החיצוני של הנשיא קצב. פתאום אני מסתכלת על הפה שלו, על הרווחים בין השיניים, וחושבת כמה מישהי שהוא אולי תקף היתה קרובה לשם וכמה זה דוחה. אף פעם לא חשבתי על המראה החיצוני של חיים רמון, עד שניסה להציג את עצמו כרווק מבוקש. עצם ההאשמה גורמת לי להסתכל עליו בצורה אחרת - הקול הגבוה, כמעט יבבני, העיניים המצומצמות, החיוך, משהו חלקלק ושמנוני פתאום. אף פעם לא חשבתי על חנן גולדבלט כעל מישהו שאינו גשש בלש. ופתאום הקול החרוך שלו, הקמטים בצידי הפה, העוויות הפנים המאומצות).
כמעט שעה נואם הנשיא קצב, וסבתא שלי ואני מאבדות עניין. סבתא שלי מציעה לי עוגה, ומציינת בחצי התנצלות שפרסה לעצמה פרוסה לפני שהגעתי כדי לבדוק שהעוגה בסדר. כאילו שאסור לה ליהנות מעוגה, כאילו העולם כבר מצפה ממנה לחיות על קוטג’ ולהקדיש את זמנה לדאגות שאולי הנכד שלה יידרס בטיול להודו.
האמת, אני חושבת שאת סבתא שלי זה כבר לא כל כך מעניין מי הנשיא ומי ראש הממשלה. היא עוקבת אחר ההתפתחויות בעיקר בגלל הערך הבידורי שלהן. אני יושבת עם סבתא שלי ומנסה לדבר איתה ברצינות על מה שאנחנו רואות בטלוויזיה, מנסה לענות ברצינות על השאלות שלה, כי אולי אם אגיד לה מה אני באמת חושבת במקום “בסדר”, אז אגלה שהשיחה לא חייבת להיות סדרה של תרגילי התחמקות, לא חייבת להיות מייגעת.
הנשיא סיים לנאום, ואני מפנה את הצלחת עם העוגה למטבח, לקול מחאותיה של סבתא שלי. אחרי הרבה שנים, פתאום חשוב לי שסבתא שלי תדע מה אני באמת חושבת, וחשוב לי לדעת מה היא באמת חושבת, כי סבתא שלי מבוגרת ממני בחמישים וחמש שנים, והחיים של שתינו כל כך דומים.
(והנה משהו חכם על קצב)
