סימן שאלה

מאוחר מדי בלילה:
שוב לא הצלחתי להירדם, והפעם מפני שניסיתי להכריז בפני עצמי על הבחירה שלי לשיר  ה-60: התחלתי מ”סע לאט”, שהוא שיר רגוע וגם ישראלי, אבל הוא נפסל מטעמי ברנז’איות תל אביבית אוהדת הפועל שרה ביטלס בקולות ומזכירה כבדרך אגב שצבי שיסל הסלב נוהג באוטו. זה לא משהו שכל העם יכול להתחבר אליו. אחר כך עברתי בראש על כמאתיים שירים נוספים, כל אחד מהם נפסל על סעיף אחר.

מוקדם יותר באותו לילה:
בלי לתכנן, צפיתי בגמר של שיר ה- 60 בערוץ אחד. ירדנה ארזי וגיא זוארץ הנחו, הם היו כמו הנגטיב הגילאי של אבי קושניר והילה נחשון, שזה  מרענן. וכל מיני זמרים עשו קאברים לשירים שעלו לגמר, וגיא זוארץ אמר: עכשיו שמעון בוסקילה ודין דין אביב יעלו לשיר. צולדרך! שמעון פותח בכל הכוח! סתם, הוא לא באמת אמר את זה.
והיו מלא תקלות טכניות, למשל הפלייבק של זהבה בן לא התאים לתנועות, וכל הזמן היו בעיות סאונד, והשדרנים במוקדי השידור קראו את השירים בסדר הלא נכון, והיה קטע שהצילום יצא מפוקוס, וכמה רגעים ארוכים שירדנה וגיא סתם עמדו מול המצלמה וחיכו שיסדרו משהו באולפן ושתקו.
שמעתי שהיה משהו מקביל בערוץ 2 עם ארז טל וקרן פלס,  שם בטח השידור היה מתוקתק ואם הייתה תקלה אז ארז טל מיהר לאלתר אינטראקציה משעשעת עם קרן פלס. אבל קרן פלס יכולה רק לחלום להיות ירדנה ארזי לטעמי. ובכלל  באה לי טוב  הפגישת מחזור של ערוץ אחד.  מי היה שם? היה נתיב רובינזון מקלפים פתוחים, עופר נחשון מקופסת הלהיטים, ונועם גילאור מלהיט בראש! נתיב רובינזון ונועם גילאור כבר בכלל לא נראים כמו עצמם.
הערב היה בנוי במתכונת קדם אירוויזיון: ביצועים, מוקדי שידור, הכרזה על הזוכים. ובאמצע קטעים משעשעים עם אנשים  ברחוב שבחורים את זמרת, זמר ולהקת ה-60 שלהם.  היה מישהו שאמר שהוא  “מאוד אוהב את חלווה אלברשטיין. אוהב את חלווה”. והיה אחד שאמר “זוהר ארגוב שיהיה בריא, מת”. ואני די בטוחה שזאת הייתה אלונה דניאל שהפציעה פתאום ברחוב ואמרה שלהקת  ה-60 מבחינתה היא כרמלה גרוס ואגנר. מזל שלא הביאו את ערן צור בעצמו שיבחר בכרמלה גרוס ואגנר.
אחר כך הראו את סאבלימינל והצל מבקרים ילדים בשדרות, והם חילקו לילדים כובעי מצחייה מהלייבל של סאבלימינל,  ונתנו כמה שוטים יפים שרואים את הכובע עם הסמל מקרוב. רק מה, על הכובעים הייתה תלויה תגית גדולה, כזאת שתולשים מהבגד אחרי הקנייה, והיא הייתה שם גם כשהילדים כבר חבשו את הכובעים. מה שגרם לי לתהות קצת, האם הילדים לא טרחו להוריד את התגית, או שמא נשארה שם התגית כי הכובעים לא באמת חולקו במתנה אלא רק בהשאלה לצורך הצילום. אני מקווה שזו הייתה מתנה.
למקרה שהתעניינתם, להקת ה-60 היא כוורת, זמרת ה-60 היא שושנה דמארי, וזמר ה-60 הוא אריק איינשטיין.
שלושת השירים הזוכים:
מקום שלישי – שיר הרעות
מקום שני – הילדים של חורף 73
מקום ראשון ושיר ה-60, בהפרש של נקודה אחת מהמקום השני – ירושלים של זהב.
המילים בשיר ירושלים של זהב יפות נורא: “כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף”. אבל גם מעוררות קצת אי נוחות. אני תוהה מה הייתי חושבת אם בתחרות שירים בפלסטין היה זוכה שיר אהבה לאדמה ולאבנים ולכיבושן.

מאוחר יותר באותו לילה, אבל לפני שהיה מאוחר מדי:
שיר הרעות לא היה מגיע לשלישייה בלי רבין. אם לא הרצח, הרעות היה מדשדש לו אי שם בתחתית ואת מקומו היה תופס “אני ואתה”.  וחורף 73, שכמעט כמעט הוכתר כשיר ה-60, הוא כמובן טראומת יום כיפור. זו של מי שחוו את המלחמה (וכתבו את השיר) וזו של הדור הצעיר שממשיך להילחם (ושר את השיר).
וההפרש הזה של נקודה אחת בין המקום הראשון לשני, הוא בעצם הקו הדק שבין הצדקת קיומנו כאן לוויתור. מה הטעם במדינה שהשיר שמייצג את שישים שנותיה הוא “הבטחתם ולא קיימתם”? השבר של רצח רבין,  מכת הפתע של יום הכיפורים, חוסר התקווה המתעצם בשנים שאחרי, שמה שנשאר להגיד בהן הוא הבטחתם והבטחתם והבטחתם, ובכל שנה יש בהבטחתם הזה משקל גדול יותר ואכזבה גדולה יותר,  כל אלה הפכו כל כך דומיננטיים, עד שכבר גירדו את המקום הראשון, הפכו להגדרה שלנו אחרי שישים שנות קיום.
אז ירושלים של זהב היה חייב לנצח. כדי שבשיר הזוכה תהיה סיבה גדולה. כי כדי להיות כאן חייבים חיזוק חיובי: חייבים להציב את הניצחון של ששת הימים מעל הכישלון של יום הכיפורים, את התדמית המאוחדת מעל רוח הרפאים של הרעות שנשברה. נזכור את כולם, אבל חשוב יותר לזכור את הסיבה שבגללה הם מתו. הבטחתם יונה, אבל חשוב יותר לרדת לים המלח בדרך יריחו.
ובאמת, אין שיר שעושה את העבודה טוב יותר מירושלים של זהב - שיר שמפאר את האתוס הציוני, שיר אהבה לאדמה ולאבנים, שיר שמהלל את האיחוד המוצדק בין העם לארץ, שיר שמקדש את ההיסטוריה היהודית ואת הניצחון הישראלי, שיר עם באסקי.

  (האתר שלי) , 17:33 18/4/2008:
ואני לא יודע מה עצוב יותר!!!!!!!!!שיש בנאדם כל כך משועמם לפתוח בלוג כזה
או שיש אנשים שאשכרה קוראים את הבלוג הזה!פאק. לא מספיק לכם לראות את הסדרה המפגרת,
אתם צריכים גם להגדיל את הפיגור בלדבר עלייה, חתיכות של מפגרים?

(כאן)
“חתיכות של מפגרים” זה הדבר הבא בקללות.

תוך כמה שבועות הפכתי למלצרית בינונית מינוס, אבל בימים הראשונים הייתי מלצרית גרועה. במשמרת השנייה שלי, מנהל המסעדה החליט להיצמד אליי וללוות אותי לשולחנות. וכשניגשתי לשולחן הראשון הוא התחיל לפטפט עם הלקוחות לפני שהספקתי להגיד מילה. ומה הם בטח חשבו עליי, המלצרית שלהם שלא מסוגלת אפילו לקרוא מהתפריט בעצמה? בדיעבד אין בעצם שום סיבה שיקדישו לזה מחשבה, אבל אז נראה לי מאוד צורם המעמד הזה. ומרוב צרימה והשפלה אני זוכרת עד היום את השיחה, ואיך הוא המליץ להם על גווצטרמינר שהיה חדש בתפריט והם לא ידעו איך מבטאים גווצטרמינר והוא לימד אותם וכולם צחקו. אחר כך, כשפיניתי את הכלים למטבח, שתיתי קצת מהכוס החצי מלאה שהם השאירו כדי להרגיע את עצמי. גווצטרמינר, מילה מכוערת, יין טעים.
כשהמילה “אבא” מופיעה על הצג אני בדרך כלל משתיקה את הצלצול ומחכה שייפסק. אם יש לי כוח אני אחזור אליו אחר כך, כשאהיה מוכנה נפשית לשיחה איתו. השבוע הוא משאיר הודעה, הזמנה לסדר אצלם. אני חוזרת אליו ומציעה להביא משהו, הוא אומר שלא צריך, אני שואלת אפילו לא יין, והוא אומר טוב יין אפשר.
אבל אדום, קברנה סוביניון או מרלו, לא משנה, אף אחד במשפחה לא ממש מבין בזה.
אבל לי חשוב להביא את היין הנכון כמו שחשוב לבוא בבגד הנכון, עם החיוך הנכון. כדי לצמצם את המועקה, אני משתדלת שלא להביא איתי את עצמי למפגשים משפחתיים. ימים מראש אני מתכננת את התלבושת, את הכניסה, את השיחה ליד השולחן. איך ליצור מצב שבו לא אצטרך להדוף אף אחד מעליי ולא אכנס לעימותים. ובמקביל לזה יש עוד משימת סדר קטנה לשבוע: לחפש יין שיהיה ייצוגי וגם טעים ויתפעלו ממנו וייהנו ממנו, וזה יירשם לזכותי.
אני לא מבדילה בין קברנה סוביניון למרלו, אז אני קונה קברנה סוביניון-מרלו, במקום שבטח מתמחר את היינות ב-20 שקל מעל לממוצע. ואז הוא שוכב אצלי בבגאז’ יומיים. בשישי בצהריים קצת מדכא אותי לדעת שהיין הזה שוכב לי בבגאז’. התמונה של עצמי בתלבושת שתכננתי, עם היין הזה ביד, נראית לי מזוייפת מדי. פתאום נדמה לי שהסדר ייראה אחרת אם אביא יין שגם אני אוהבת, וגם אני יכולה לשתות. אולי זה יפנה קצת מקום לעצמי, אם אביא להם משהו שאוכל באמת לחלוק איתם. 
המוכר מוזג חצי כוס של יין לבן ונותן לי לאשר לפני שאני מחליטה לקנות. הוראות שימוש: שעה במקרר לפני ההגשה, ואם אני מחזיקה אותו בבית אז בשכיבה על הרצפה. לא במטבח. אני יוצאת משם באמת שמחה. אבל שעה אחר כך זה נהיה מסובך: מה הם יגידו אם יראו שהבאתי משהו שלא ביקשו? אולי היין הזה לא יתקבל בברכה? אולי הם יתפלאו? יימחו? אולי אצטרך להסביר את עצמי? אולי אף אחד לא ישתה ממנו? אני קוראת את התווית: גווצטרמינר, גליל עליון, 2007. ובודקת איפה יש מקום פנוי על הרצפה.